איך להתמודד עם אובדן בית – מדריך

רותם אביטוב

איך להתמודד עם אובדן בית – מדריך

התמודדות עם אובדן רכוש ובית

לאחר שגל השריפות הכניס אנשים רבים למצב של חוסר ודאות, תסכול, חרדה ומתח. אלו שאיבדו את בתיהם חווים תחושות של אובדן והלם, לא מעטים ודאי מתקשים לעקל ולעבד מחשבתית את אשר קרה להם. הבית הוא עולמו הפיזי והנפשי של האדם. האובדן הפיזי של החפצים (תמונות יקרות, מזכרות, זיכרונות שהיו חלק מהבית עצמו, הכסף שנעלם וחוסר הודאות לגבי העתיד), הוא בעל משקל רב עבורנו ועלול לגרום לחרדה גדולה מאוד, חוסר אונים ובמקרים קיצוניים אף דיכאון קשה.

הכתבה מאתר דוקטורסphoto-jpg

 

אובדן בית הוא אובדן פיזי ורגשי, שעלול לגרום למתח ולדיכאון. כיצד לנהל את המשבר נכון ולשמור על הערכה מחשבתית חיובית? איך לסייע לילדים? מדריך לעת צרה

גל השריפות הכניס אנשים רבים למצב של חוסר ודאות, תסכול, חרדה ומתח. אלו שאיבדו את בתיהם חווים תחושות של אובדן והלם, לא מעטים ודאי מתקשים לעקל ולעבד מחשבתית את אשר קרה להם. הבית הוא עולמו הפיזי והנפשי של האדם. האובדן הפיזי של החפצים (תמונות יקרות, מזכרות, זיכרונות שהיו חלק מהבית עצמו, הכסף שנעלם וחוסר הודאות לגבי העתיד), הוא בעל משקל רב עבורנו ועלול לגרום לחרדה גדולה מאוד, חוסר אונים ובמקרים קיצוניים אף דיכאון קשה.

 

איך מתמודדים ברגע האמת?

ראשית, חשוב להבין שזה בסדר ונורמלי בהחלט להרגיש רע, להרגיש פחד ומצוקה במצב שכזה וחשוב לבטא את זה. חשוב לשוחח על כך עם מכרים, בני משפחה, או עם פסיכולוג ובמידת הצורך, לבקש עזרה כלכלית מקרובים. היכולת לבקש עזרה, ללא בושה, היא נקודת חוזק חשובה במקרה זה, כדרך להתמודדות נכונה עם המשבר שפקד את מדינתנו.

להיות אקטיביים

להיות רגשי או אקטיבי? אחד הדברים שחשוב לעשות במצבם כאלה הוא להיות פעילים בשיקום – לא לשקוע במה שעלול לקרות ולחשוב מחשבות שליליות קיצוניות, שעשויות להוביל לתסכול ולדיכאון, אלא להתמקד בלחשוב על פתרונות יצירתיים, עם סדר יום כתוב, על הדברים שניתן לעשות כדי לקדם ובהקדם את השבת קורת הגג מעל הראש ובעיקר, לעשות הערכה מחשבתית חיובית למצב ולקבוע תוכניות פעולה. יוזמה אקטיבית מסייעת להתנהל נכון במצבי משבר ולקחת את הדברים בהקשר הנכון. שהרי בניגוד לתחושת האובדן המובנת שהאדם חווה, בית ניתן לשקם או להחליף וזיכרונות ניתן תמיד לייצר. כך שאין טעם להתמקד באובדן, אלא בפתרונות וחשיבה חיובית.

להיערך מראש

פרט לאלו שאיבדו את ביתם, תושבים רבים שפונו – שבו לבתיהם, שלא נפגעו, ורבים אחרים, חיים במצב של "כוננות קפיצה". על מנת להתמודד עם המצב הדרוך הזה, יש לקחת בחשבון את מה שיודעים כבר שנים – אנו חיים במדינה שיש בה חוסר ודאות תמידי (רעידות אדמה, טרור, שריפות וכו'). עצם ההבנה הזו כבר מהווה חוסן וחוצץ שבין דיכאון לבין בריאות נפשית.

גם לאלו ששבו לבתיהם בלא פגע, חשוב להיות אקטיביים ולעזור לאחרים. מחקרים מראים שהנתינה והעזרה לאחרים מפחיתים באופן ניכר את הסיכון לפתח דיכאון, תחושה של חוסר אונים ואוזלת יד, ומגבירים תחושת ביטחון עצמי, מסוגלות עצמית וסיפוק. לכן, בעת משבר אמיתי, אלו בתורם מגבירים את הסיכוי של האדם להיות יותר יצירתי, חיובי, אקטיבי המסוגל לנווט מהמשבר החוצה.

אנשים המתגוררים על קו התפר ושאינם יודעים אם יאלצו להתפנות או לא, צריכים להמשיך בחייהם ולא לעמוד על המשמר 24 שעות ביממה. היה ויקרה אירוע מסוכן, יהיה עליהם להתמודד עימו בקור רוח, לקחת את הילדים, המסמכים החשובים והתרופות ולצאת אופן מסודר מהבית מבלי לאבד עשתונות. מומלץ לתכנן את הפעולות שיש לעשות בעת סכנה עתידית מבעוד מועד – לאן הולכים, מה רוצים להוציא ולשמור, על מה ניתן לוותר, לדבר עם קרובים שניתן ללכת אליהם, להעריך אילו כבישים ייחסמו וכדומה. תכנון מוקדם יסייע להם לא להרגיש חוסר ודאות שעלול לפגום ביכולת ההתמודדות הטבעית ואף לגרום להופעת חרדה או דיכאון.

 

איך לסייע לילדים לעבור את זה?

ילדים צעירים ניחנים ביכולות הגנה קוגניטיביות, שמסייעות להם להתעסק בעצמם ובתהליך הגדילה ומאפשרות להם להבין מה קורה באופן כללי, אך להתעלם מהפרטים המסובכים, המאיימים והמציפים ולסמוך על הוריהם.

ילדים גדולים יותר, כבר מבינים מה קורה וחלקם חווים תחושות של בלבול גדול וחשים שאובדן הבית שלהם שמט את יסודות השלווה והביטחון מתחת לרגליהם.

לחלק אחר מהילדים, יש חוסן פסיכולוגי קוגניטיבי יעיל יותר והם מסוגלים לקחת על עצמם את התפקיד המרגיע והמבין, לעזור לאחיהם הקטנים ואפילו להרגיע את ההורים עצמם.
אולם, חוסן זה הינו זמני מאחר ואינו בשל. אין לצפות שחוסן זה נובע בהכרח מניסיון חיים עשיר, ורוב הסיכויים שהאירוע הזה עלול להחוות אצלם באופן טראומתי. לכן אין לצפות מהילד שהוא יהיה זה שיתמוך בהוריו, אלא להיות אנו אלו שתומכים בו.

על ההורים מוטלת האחריות, שלא לחשוף בפני הילדים את גודל המשבר והתהליכים השונים, בבואם להתמודד איתו ולא להעביר אליהם את מרכז הכובד הנפשי והתמיכתי. תפקידם של ההורים הוא, מחד לספר לילדים את האמת על מה שקורה באופן המתאים לגילם, ומאידך להרגיע אותם עד כמה שניתן. לשדר להם שבסוף הכל יסתדר, להודות להם על עזרתם, לחבק ולחזק אותם – זאת על מנת למנוע אצל הילדים תחושה של חוסר אונים. בכדי לפתח אצל הילדים תחושת מסוגלות, כדאי אפילו להעניק להם משימה קטנה, שירגישו שהם מסוגלים לבצע, בכדי לתת להם תחושה של תרומה למשפחה ושיהיה להם חלק בפתרון המשבר הגדול.

במידה וההורה אינו מסוגל לתמוך בילדים, מומלץ לשוחח על כך עם בני משפחה מבוגרים אחרים ולהעביר למי שמסוגל (למשל דודים, אחים, סבים וכו'), את הטיפול בילדים.

התמודדות עתידית

אצל אנשים (גם אצל מבוגרים וגם אצל ילדים) שלא פעלו באופן אקטיבי בסמוך לאירועים, ונתנו לרגשות להציף אותם ונותרו עם זיכרון כבד של האובדן והאבל, עלולה להתפתח, במקרים קיצוניים, הפרעה פוסט טראומטית (PTSD). זאת בעקבות העדר התמודדות קוגניטיבית עם המשבר, התמקדות ברגשות והמחשבות השליליות סביב הנושא.

 

"נורות אזהרה" למצב פוסט טראומתי

חשוב לשים לב לאיתותים שונים (תסמינים) המצביעים על כך שמתפתח משבר פסיכולוגי כמו חרדה, דיכאון, או פוסט טראומה אצל ילדים הם: שינוי קיצוני בהתנהגות, הפסקת דיבור פתאומית (בעיקר אצל קטנטנים), בכי קיצוני, תוקפנות ורגזנות. זאת מאחר והמשבר בעולם הפיזי לא נוהל כשורה ברמה הפסיכולוגית.

אצל מבוגרים יכולים האיתותים לבוא כהפרעות בשינה, סיוטים, ירידה במוטיבציה או בהנאה מפעולות, שבעבר הסבו הנאה, תחושות פיזיות של מחנק, גלי חום וקור פתאומיים, דפיקות לב מואצות, סחרחורות פתאומיות והרגשה כאילו "הולכים להשתגע".

במקרים אלו, חשוב לפנות לפסיכולוג בהקדם ולהקיף את עצמנו באנשים שתומכים בנו ושיוכלו לעזור לנו בעת צרה.

ד"ר רותם אביטוב, הוא פסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי, חבר מומחה ומדריך באיט"ה.

סייעה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת Zap Doctors



 
רותם אביטוב, פסיכולוג בעיר נתניה

לפרטים נוספים חייגו: 050-2481472
או שלחו פרטים בטופס ואחזור אליכם