עובדים בכדי לחיות או חיים בכדי לעבוד? על אושר במקום העבודה – ראיון ומאמר
(ראיון עם ד״ר אביטוב רותם, מאת אנדראה גרוסמן, מאמר מאת אביטוב רותם)
כולנו עומדים בפני בחירת מקום עבודה כזה או אחר בחיינו בכדי לכלכל את עצמנו ואת משפחתנו. אנו באים לבחירה זו לאחר תקופת חיים עמוסת חלומות, תקוות ושאיפות שלא בהכרח תמיד מקבלים מענה במישור המציאות. חלק מן האנשים מפתחים סגנונות התנהגות ומחשבות שאינן תורמות להם להתקדם בעולם העבודה ולחיות חיים בעלי רווחה נפשית ושביעות רצון מתעסוקתם. במאמר זה, מתראיין ודן הפסיכולוג אביטוב רותם על התהליכים הפסיכולוגים המתרחשים אצל אלו אשר אינם מרוצים מעבודתם והסיבות לכך.
רובנו מקבלים את המצב כפי שהוא או מנסים להתגמש ולנסות מאוחר יותר בעזרת דרכי התמודדות שונים להגיע למעמד או שכר גבוה יותר המתאים להם. אך ישנם בינינו אשר לא בהכרח נלחמים על שלהם ומתגמשים בכדי להגיע למטרה. הסיבה היא מחשבות שאינן בהכרח אדפטיביות (סתגלניות) לגבי יכולותינו לנצל הזדמנויות, להתמודד עם בעיות וחרדות ולהצליח ולגבי עד כמה סביבת העבודה תאפשר לנו להתקדם/להשתנות לאן שאנו רוצים. בקיצור, אנשים אלו תקועים מאחר והם “תוקעים” את עצמם.
איך זה קורה?
הפסיכולוג הקוגניטיבי-התנהגותי אביטוב רותם מסביר שבמשך חיינו אנו גדלים באופן ובבית מסוים, עם חברים מסוימים ובסביבה מסוימת וכל מה שאנו נחשפים אליו במהלך חיינו מעצב את הסגנון המחשבתי וההתנהגותי שלנו. “מחשבותינו משתנות שוב ושוב לאורך חיינו אך לבסוף אנשים מפתחים “סגנון” מסוים, מעין תבנית שמאפיינת את מי שהם. חלקם מפתחים מחשבות שאינן דווקא מציאותיות עבורם, או שאינן סתגלניות, באופן כה רב עד כי הם נמנעים מלנסות את יכולותיהם בעולם בכלל ובעולם העבודה בפרט, כפי שאולי היו רוצים. סגנון זה מעורר פחד מאי ודאות לגבי עתידנו, התמקדות יתר בשיפוטם של אחרים אותנו, הטלת ספק ביכולותינו להצליח ובעיקר פחד מכישלון ודחייה עקב המחשבה שאסור לנו להיכשל ולהיתפס ככישלון”, מסביר אביטוב.
כאשר מחשבות אלו אינן בעוצמה ובתדירות גבוהה, הן עוזרות לנו כמוטיבציה להצליח ולנסות, לתכנן ולשפר. זאת כל עוד ואנו יודעים כיצד לענות להן עם שאלות אדפטיביות כגון: “מה אני כן יכול לעשות וכיצד”. אך כאשר המחשבות הללו חזקות יותר אנו מפתחים לנו סגנון של הכשלה עצמית והימנעות ממצבים מלחיצים של אי וודאות, שאנו תופסים כמבחן לערך של עצמנו, בעייננו ובעיני אחרים. למעשה אנו חוסמים לנו את האופציה הסבירה של-להצליח.מדוע מחשבות אלו לעיתים “משתלטות” עלינו? אביטוב מדגיש “שמאחר ואנו נותנים להן משקל ייתר. מחשבה אינה עובדה ואנו לעיתים מייחסים למחשבות שלנו חותמת מציאותית מידי. זה נכון שאנו בעלי יכולת מפותחת להעריך את תוצאות מעשינו בעתיד ולתכנן ולקבל החלטות, אך איננו בעלי ראיית הנולד והעתיד לא אינו כתוב עדיין ודווקא יש הרבה שביכולתנו לעצב אותו עד כמה שניתן ולהתגמש כאשר אנו עומדים בפני מצבים פחות גמישים. מחשבות אלו, חורגות מן המציאות והן גורמות להערכת עתיד שלילי בעזרת “סטטיסטיקה” לא סבירה ומוגזמת”.
אבל מה קורה כאשר אנו באמת לא אוהבים את עבודתנו?
הפסיכולוג הקוגניטיבי-התנהגותי ד”ר טימותי שארפ, מנהל המוסד לאושר (The Happiness Institute) שבסידני, אוסטרליה מסביר שכ-80% מן העובדים באוסטרליה אינם מאושרים בעבודתם והדבר דומה במדינות מערביות רבות והסיבות מגוונות אך זהות- שכר נמוך, חוסר ציפייה להתקדם במקום העבודה, מרחק גיאוגרפי ממקום העבודה, חוסר שביעות רצון מהמשרה, מהיחס ומהקולגות. כתוצאה מכך, האדם מתחיל להרגיש עצבות, חוסר אושר עקב מחשבות של “פיספוס”- כבר מאוחר עבורי; מדוע לא בחרתי בעבודה “ההיא” כאשר הייתה לי האפשרות; לעולם לא אמצא משרה טובה יותר, אני הקורבן של המערכת ולא מעריכים אותי, וכו’ ולבסוף, לעיתים, מתפתחת הפרעת חרדה ו/או הפרעת דיכאון מז’ורית. למעשה הוא מחפש אשמים והצדקות למצבו, מה מבזבז עבורו את הזמן, מאחר והוא יכל היה לנצל את הזמן במציאת אלטרנטיבות למחשבות אלו ואסטרטגיות התנהגותיות לשיפור סיכויי ההצלחה בעתיד הקרוב והרחוק.
אם כן, ממה אנו מפחדים?
הפסיכולוג אביטוב מונה שישנם שני סוגי פחדים עיקריים אשר “תוקעים” אותנו באותו סגנון וגישה במשרה שאיננו נהנים ממנה: הפחד מהכישלון והפחד מהצלחה. “לשניהם גורם אחד משותף- אמונת היסוד “שאני כישלון ושזה איום יהיה להוכיח זאת לעצמי במציאות”. לאדם זה עלולים להתפתח שני סוגי התנהגויות השלובות זו בזו- התנהגות פרפקציוניסטית והתנהגות נמנעת. הראשונה תתבטא בשעות נוספות בעבודה, בעשיית ייתר, העדר שינה, התמקדות ייתר בעבודה, קושי בקבלת החלטות, כתיבה/עשייה מרובה מעבר לנדרש- הכל כדי להצליח ולהוכיח (שאינו כישלון). השניה, הימנעות מלקיחת סיכונים, להתמודד מול הבוס, הימנעות מלרשום עצמו למכרזים למשרות טובות, “ראש קטן”- הכל כדי לספק לעצמו את התירוץ שאני לא מצליח לא בגללי, אלא רק בגלל שסה”כ לא ניסיתי. התירוצים שיבואו בד”כ סובבים סביב מציאת “פגמים” באלטרנטיבות (המשרה שבמכרז לא באמת טובה… לא משלמים שם הרבה… אני מעדיף להמתין להזדמנות ש… ועוד).לדברי אביטוב אומנם שני סגנונות אלו מייצרים חרדה, אך חרדה זו היא עבורם תחליף עדיף לחרדה הנובעת מהמחשבה “אני באמת כישלון”, “זהו מעין הרע במיעוטו והם בוחרים באסטרטגיות אלה להכשלה עצמית או להגזמת ייתר בכדי לא להתמודד עם המציאות והצלחה אפשרית אמיתית- מעין אפקט פגמליון, אמונה המגשימה את עצמה”.
דבר ראשון, מסביר אביטוב, שחשוב לתת לעצמכם תפיחה על השכם, לקבל את עצמכם מחד ולשאוף לקדם את עצמכם מאידך. “חשוב לשאוף לאסרטיביות ולעמוד על שלך במידת הצורך וללמוד לזהות מצבים שאפשר להתדיין ו/או התעמת לעיתים עם הבוס וקולגות מאחר ואין הביישן למד. יש לזכור שעימות במקום העבודה הוא חלק אינטגרלי ומקובל בעולם העסקים בכדי להתקדם. חשוב מידי פעם (אם לא תמיד) לפרסם באוזני אחרים את הצלחותיכם, אם לא סיפרתם-זה לא קרה. לא לפחד לשתף עם אחרים, תוך שמירת כבוד הזולת, את מעשיכם ובכך להשיג הכרה וזהות במקום העבודה כמצליחנים”. עם זאת ישנם אנשים המפחדים מאוד לעשות זאת עקב החשש שלא יאהבו אותם. “ובכן, הראו לי מנכ”ל או פרופסור או טייקון מצליח אחד שאין לפחות אדם אחד שלא מחבב אותו” מבקש הפסיכולוג. להימנע מלחיות כדי לא לחוות חרדה מונע מאיתנו את החיים וזהו הפיספוס האמיתי. בנוסף, אין זה אומר שמי שלא מתעמת או שלא משתף הצלחות תמיד אהוד. אי אהדה היא חלק מהחיים.חשוב להדגיש, אומר אביטוב “שאתם עובדים בכדי לחיות ולא חיים כדי לעבוד”. למעשה הכוונה היא שאתם צריכים לזכור שהעבודה אינה מרכז החיים, אלא היא תורמת לעשיה ובמידה ואתם נהנים ממנה, לרווחה נפשית סובייקטיבית. אך היא אינה אמורה להיות המקור היחידי לאושר, אלא כאמצעי שדרכו אפשר להנות מהחיים במישורים אחרים, כגון: טיולים, ישיבה במסעדה טובה, סרטים ושאר פעילויות פנאי של שעות אחר העבודה.
אביטוב מזכיר כי גם הגדולים נפלו לא אחת וזה רק מצביע שגם לנו מותר לטעות ” מנכ”ל אפל, סטיב ג’ובס, לא הצליח למקם את חברת אפל בשנות השמונים כמתחרה מרכזית למייקרוסופט של ביל גייטס, אך לבסוף הוא הצליח להפוך את אפל לאחת חברות ההייטק החשובות בעולם, ושינן עוד אלפי דוגמאות מדוע אין סיבה לפחד מכישלון”.
המקיים פגישות בקליניקה בנתניה, ברח’ ש”ד בנימין 43
